המאמר "גרורות של פחד: שלי ברעם חוזרת לאגף הסרטן" פורסם לראשונה באתר NRG  מעריב ב- 6.10.2009  קישור למאמר באתר

רק שנה חלפה מאז שהחלמתי. אני חוזרת אל אגף הסרטן, לבדיקה שגרתית. אני מפחדת. אני ביקורתית, רכלנית, שיפוטית. אני מדמיינת את המבנה הרוחני הפנימי שלנו כמו בָּר במערב הפרוע: בכל פעם שהחרדה שלנו עולה, נכנסות מחשבות המתפרעות בתוכנו כמו חבורת אקדוחנים

יום ראשון בבוקר, בית החולים תל השומר. אני כאן, כרגיל. בדיקה שגרתית כל שלושה חודשים. אגף הסרטן.

כל כך מוזר להיכנס למחלקה ולהביט בפקידות המוכרות. ועוד לפני שאני לוקחת מספר ומנסה להעריך כמה זמן אצטרך להמתין לבדיקת הדם – כבר הן מתגנבות: תסתכלי על זאת. מה יש לה? בטח לפני בדיקות ראשונות. מסכנה. ולמה ההוא לא מתגלח? יש לו כבר קרחת שלמה ועדיין הוא מנסה להחזיק כמה שערות בודדות שעוד נשארו לו על הקרקפת. פתטי. והנה החיילת היפה הזו, הצעירה, בעלת השיער המבריק המלא. גם אני הגעתי לכאן ככה. שיער שחור ארוך וגולש. היא אופטימית ומלאת חיים. זה עוד ישתנה.

אני מתבוננת במחשבות שלי. מדהים לראות מה קורה כשהפחד שולח את זרועותיו אליי. את גרורותיו. אני מפחדת. רק שנה חלפה מאז שהחלמתי. זה מעט וזה הרבה. והנה אני עוזבת את החיים הנעימים והבריאים שלי, חוזרת אל אגף הסרטן.

החלקים הנמוכים והמפתים האלה

מעניין לראות שגם היום עולות בי תחושות דומות לאלה שחוויתי בפעם הראשונה כשהגעתי לבית החולים, עוד כשהייתי בטוחה שהאבחנה שלי שגויה ואני רק עומדת לעבור איזו בדיקה לצורך הסרת הספק. אותן התחושות שהכריזו בתוכי בנחישות איתנה וגאה שאני לא שייכת לכאן, ושהרי ברור שזו סתם טעות שמיד תתוקן. וכמו אז גם היום, כמה קל להתפתות ולהגיד: זה לא הסרט שלי. כל המסכנים האלה כאן רועדים בתור לאבחנות וטיפולים – ואני? אני כאן במקרה. אני "יצאתי מזה" כי אני מזן אחר. לא כמוכם.

אבל אני מכירה את עצמי. אני יודעת שאלה הן רק מחשבות הפחד שמתמירות את עצמן כל כך בקלות לגאווה. אני כבר יודעת לזהות אותן, והן לא אני. זה רק הפחד שלי. כי גם אני עושה בדיקות דם עם המון מבחנות שעליהן השם שלי, וגם אני מחכה לרופא בדיוק כמו כולם. מחכה לתוצאות, לדעת מה איתי. ונכון שזה לא בדיוק לחיים או למוות, אבל זה "לחולי או לבריאות". וזה קשה. ואני יודעת שהפחדים שלי לוקחים עלי עכשיו בעלות וגורמים לי להיות שיפוטית ומתנשאת.

למרות שאני כבר מכירה את התסמונת הגורמת לכך שבמצבי לחץ מונפקות מתוכי מחשבות שאינן הולמות את "האני הרגיל" שלי, אני מופתעת בכל פעם מחדש מהעוצמה שלהן ומהדרך שבה הן משתלטות עליי ומנסות לפתות אותי באמיתותן בצורה משכנעת כל כך. וזה לא קורה רק אצלי. אני חושבת שכולנו בנויים באופן דומה.

בעיני רוחי אני רואה את השער של המבנה הרוחני הפנימי שלנו כמו דלת של בָּר במערב הפרוע, המווּסֶתת על ידי רמת החרדה שלנו, ובכל פעם שהחרדה שלנו עולה נפתח השער הזה בפראות, ואל תוכנו נכנסות בלי שליטה קבוצות של

מחשבות, רגשות והתנהגויות השונות במהותן מאלה המופיעות בנו באופן רגיל, והן מתפרעות בתוכנו ועושות הרבה רעש וצלצולים, כמו חבורה של אקדוחנים – אשר אינם מיושבי הבר הקבועים – הנכנסים אליו, משתלטים על המקום ומטילים טרור על כולם.

לדעתי, אצל כולנו, באופן מובנה, שיפוטיות וביקורת וגם הבת הנגזרת מהן, רכילות, הן למעשה סוג של מנגנון הגנה מפני חרדה, המופיע בתוכנו כאשר אנחנו מרגישים קטנים, חלשים וחסרי ערך ומאפשר לנו הרגעה כלשהי על ידי "ניפוח" מלאכותי של העצמי באמצעות צמצום והחלשת האחר. אלא שהמנגנון הזה לא יכול לסייע לנו להגיע לרגיעה עמוקה ויציבה, משום שרגיעה כזו מצריכה חיבור אותנטי, אוהב וחומל שלנו אל עצמנו, והכרה אמיתית בערכנו. והעובדה המוזרה היא שלמרות שרובנו מודעים לכך שביסודן כל אלה הינן התנהגויות נִקְלוֹת ולא רוחניות בעליל, עדיין יש בהן כוח עצום ומגרה, המושך אותנו להכניס אותן אל תוכנו.

אז מה עושים עם החלקים הנמוכים והמפתים האלה? נראה לי שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתם היא קודם כל להכיר בכך שהשיפוט, הביקורת והרכילות – ממש כמו כל סם ממכר אחר אשר השפעתו המספקת הראשונית פגה – מעצימים בתוכנו את התחושות הקשות של בדידות קיומית, של דכדוך וחוסר תקווה. שהרי אם כולם נחותים לעומתנו מי יוכל להיות לנו חבר ורע אמיתי? בנוסף, כדאי לנו גם להכיר בטבען ההפכפך של השיפוטיות והביקורת אשר ברגע אחד לא מובחן, הן בוגדות בנו ומפנות את חציהן פנימה, אלינו, והפעם אנחנו הם אלה הנשפטים על ידן בהיכל הצדק הפנימי שלנו, שאין בו רחמים ואין בו חמלה. וזוהי חוויה קשה ומייסרת.

גל הפחד גואה בתוכי. אני לא בורחת

ולאחר שעמדנו על טיבם של החלקים הנמוכים הללו, נוכל להתפנות לתהליך יסודי וממושך של פיתוח סבלנות: תהליך שמטרתו ללמד את עצמנו להיות מסוגלים לסבול את המציאות גם כשהיא קשה מאוד. זאת אומרת, ללמד את עצמנו כיצד לשהות במצב סָבִיל בזמנים של מתח ופחד מבלי להתפתות לפתרונות ההרגעה המהירים המציעים לנו התפרעות פנימית וריגושים קצרים כדי להקל עלינו, ולו לזמן קצר, מלחוות את הכאב הנפשי הקשה המתלווה להתבוננות בפני המציאות. עלינו ללמוד להתחזק, ולהציב שומר נחוש ואחראי בפתחו של שער הרוח שבתוכנו.

וגם אצלי עכשיו, בשעת הציפייה המתוחה לתשובה באגף הסרטן, למרות שנים ארוכות של תרגול – הנה הן שוב כאן: המחשבות הנמוכות שלי. הן תמיד מגיעות כשאני חרדה, ומציעות לי דרך קלה לווסת את תחושותיי הקשות. אבל בשונה מבעבר, היום מתקיימת בתוכי היכולת לבחור אם להשתתף בחגיגה שלהן או לא. ואני בוחרת שלא. גם אם קשה לי מאוד, גם אם אני חרדה ומוטרדת – אני  אנשום. ואני נושמת. רגע אחרי רגע, בעדינות. בסבלנות. כי זו שעה קשה עבורי והמתח בתוכי גדל. אני יכולה לחוש עכשיו את גל הפחד הזה גואה בתוכי, ואני לא בורחת. יהיה מה שיהיה.

והנה נפתחת הדלת, והרופא מזמין אותי אליו. אני אוספת בכבדות את החפצים שלי ונכנסת. הוא בודק אותי, מתבונן בגרפים ובתוצאות בדיקות הדם ומודיע לי בשמחה: הכול בסדר. איזו הקלה. המחשבות השיפוטיות מתאיידות ומתפוגגות להן באחת, כאילו נשאבו אל תוך חור שחור ונעלמו, הסדר הפנימי שלי שב על כנו, ובתוכי עולה וזורחת לה שוב השמש.

והמחשבות הנמוכות שלי? הן ודאי תמצאנה להן הזדמנות קרובה להגיח שוב ולהעמיד אותי שוב בניסיון. הרי הן נותנות לי בכל פעם הזדמנות להתחזק מולן. ועם הזמן, בהדרגה, כשאני לומדת שאין לי עסק איתן, הן עוזבות אותי לנפשי. יש שכר לעמלי.

לחלק הראשון: האטצ'מנט שלי שחור וארוך
לחלק השני: הגורו מקצה המסדרון