המאמר: "הארה? אין דבר כזה" פורסם לראשונה באתר NRG מעריב ב- 18.1.2010 קישור למאמר באתר
כדאי שנחמול קצת גם על עצמנו ונוותר על השאיפה להגיע למצב של הארה שלמה, סופית ובלתי הפיכה: היא מנוגדת לטבע המציאות ולכן לא אפשרית. שלי ברעם נועצת סיכה אל תוך הבלון הנפוח שקוראים לו "הארה"
יש דבר כזה, "הארה שלמה"? – לדעתי אין. חלק מכם ודאי יחלוק עליי, ויאמר: מה זאת אומרת? ודאי שישנם אנשים מוארים, ואפילו היתה לנו הזכות לפגוש כמה מהם בעצמנו! קיימים אנשים המבינים את טבע המציאות, נמצאים בנוכחות מלאה, משוחררים מהיקשרות, מתשוקות, מסבל ומבורות. הם מלאי חמלה ושולטים בנפשם באופן יוצא דופן. יש כזה דבר!
– זה נכון. אין על כך ויכוח. אבל האם זו משמעותה של הארה שלמה? והאם זוהי הבנה מיטבית ושלמה של טבע המציאות? – אני לא חושבת.
אז מה כן? נתחיל מההתחלה.
כולנו חווים במקביל שני סוגים של חוויות חיים: חיי נשמה וחיי נפש. חוויית החיים שלנו באמצעות הנשמה מכוננת בתוכנו חוויית חיים רציפה, בעלת קשר וזיקה בין התנסויות חיינו כזרם אחיד של תודעה בלתי נפרדת מן העולם, המתגלמת כאינטליגנציה תבונית עילאית המכירה בטבע המציאות השלם. הנשמה יודעת את העולם ואינה זקוקה ללמידה. מטבעה היא על זמנית ומכילה בתוכנו כמקשה אחת את עברנו ועתידנו, ומתוך כך מאפשרת לנו לשהות בהווה מתוך רוגע ושלווה.
בכל אחד מאיתנו מתקיימים חיי הנשמה, אם ביודעין ומתוך חיבור מודע, ואם שלא ביודעין. חלק מן התורות המזרחיות מתייחסות לחלק זה בשם "אטמן" – החלק הנצחי והבלתי משתנה שבתוכנו, שאין בו זיקה לאישי אלא לאחדות הדברים כולם.
אולם במקביל לחיי הנשמה, בכולנו מתקיימים גם חיים נפשיים. הנפש שלנו היא החלק בתוכנו אשר מטבעו, בדומה לילד, אינו מכיר את העולם ולומד בהדרגה את טבע המציאות באמצעות יחסינו עם עצמנו ועם אנשים אחרים, ובאמצעות אירועים הפוקדים אותנו במהלך חיינו. מתוקף חוסר הבנתה של הנפש את טבע המציאות השלם, היא נתקלת פעמים רבות בחוויות ובהתנסויות שאין היא יודעת כיצד לפרשן, ומתוך כך גורמת לנו להגיב בבלבול: לחוות את סבל הבורות ולהיצמד למוכר.
לא נגמר, לא סיזיפי, לא מיני
משימת התפתחותנו הרוחנית היא ללמד את הנפש שלנו בסבלנות ובעדינות את שפת הנשמה, ולסייע לה להירגע ולהבין את טיבה הנצחי והשלם של המציאות. את התהליך הזה מניעה נכונותנו להתחבר אל חיי הנפש שלנו, לחוות באופן מלא את המציאות הנמוכה בה מחזיקים חלקיה, ומתוך כך להרגיעם ולעזור להם להתפתח. לדעתי, רק דרך החוויה הישירה של חלקים אלה ניתן לרפא וללמד אותם את שפת הנשמה. זה לא רק תהליך של עדות והתבוננות, אלא התחברות של ממש והסכמה לשהות באופן רצוני במצבים הרגשיים המוכלים בתוך מצבים אלה, כדי למתן אותם.
חשוב להבין כי התהליך הזה לא מגיע לכדי סיום לעולם, שכן הנפש אינה מהות אחידה אלא מורכבת מחלקים, כך שבכל פעם עלינו ללמד חלק נוסף בתוכנו את אחדות הדברים. לשם כך עלינו להסכים, באופן תדיר, לצלול באומץ אל המקומות הנמוכים שבנו על מנת שנוכל בהדרגה לעזור להם להתקדם.
אולם למרות עובדה זו, אין זה תהליך סיזיפי כלל וכלל, כיוון שככל שאנו מתמידים בהתחברות לחלקינו הנמוכים, המפגש עימם נעשה בהדרגה קל יותר והרגעתם פשוטה יותר. תהליך זה מאפשר לנו לייצב, עם הזמן, חיבור עמוק וחזק אל רמת הנשמה שלנו ולחיות באמצעותה חיים רגועים ושלווים יותר.
את הקשר בין הנפש לבין הנשמה ניתן להמשיל לפאזל: הנשמה מגלמת את הפאזל השלם של טבע המציאות, על תמונתו המלאה. במקביל, מתקיימת הנפש שבמהותה היא אותו הפאזל עצמו, אלא שהיא ישות מפוצלת בעלת אינספור חלקים. בכל פעם שאנו מגלים בתוכנו חלק נוסף בפאזל אנו מאפשרים לו, במהלך העבודה הרוחנית, לחשוף בהדרגה עוד ועוד פרטים מתמונת טבע המציאות השלם. ככל שאנו אמונים יותר על מלאכת הרכבת התצרף ואיננו חוששים ממנה – הדבר נעשה קל יותר ומספק עבורנו, וכך גם חיינו.
בניגוד לתפיסה זו של התפתחות רוחנית מתמדת, מציעות תורות שונות דוגמת אסכולות מסוימות בבודהיזם, תהליך של התפתחות רוחנית שבסופו נוכל להגיע להארה שלמה וסופית, תוך השגת חיבור יציב, קבוע ובלתי הפיך עם ה"אטמן", החלק הנצחי בתוכנו. עבודה רוחנית זו כוללת גם היא, בין היתר, היכרות עמוקה עם רמת הנפש והרגעתה. זו נעשית תוך תרגול ממושך ועקבי, אולם היא מציעה כי התהליך יעמיק עד שבשלב מסוים תתפוגג בתוכנו באופן מוחלט תחושת האני האישי.
אז, ביחסינו עם עצמנו, עם האחרים ועם העולם לא תהיה עוד מעורבות רגשית שמקורה ברמת הנפש, אלא רק אהבה שמקורה ברמת הנשמה. בנוסף, אפשר שנחדל באופן טבעי גם מכינון יחסי אישות, משום שלא יהיה לנו עוד צורך במגע בעל אופי מיני עם אחרים.
מואר עד שפגש את ההורים
זיכוכה של הנפש והרגעתה הם, ללא ספק, לב לבה של העבודה הרוחנית. אבל הנפש, או החלק האישי בתוכנו, לא יכולים להגיע באופן טבעי למצב של אינטגרציה מלאה ו"להתפוגג מאליה". לכן, לא ניתן לזנוח את מלאכת הרכבת הפאזל של הנפש ולעבור באופן קבוע לראייה מוחלטת של הפאזל השלם של המציאות. אפשר, אמנם, באופן מלאכותי ועקבי שלא להזדהות עם מהלכיה של הנפש ולדמות כי היא אינה פעילה בתוכנו, אלא שבעיני מצב זה הוא תולדה של הימנעות, במודע או שלא במודע, מיחסים בינאישיים עם האחרים ועם העולם, אשר מטבעם מעוררים את הנפש.
לכן אין זה מתמיה שהבודהא זכה להארה לבדו, רק לאחר שהותיר את עברו ומשפחתו מאחוריו. מסיבה זו ממש עוזבים אנשי הרוח במזרח את ביתם כדי להמשיך בהתפתחותם הרוחנית, וכך גם נזירים. זאת, משום ששליטה ברמת הנפש יכולה להיעשות רק מתוך פרישות והימנעות מחיים אישיים.
אם כך, נשאלת השאלה: האם יתכן כי התפתחות רוחנית כורכת בתוכה הימנעות מקשר בעל אופי אישי ואינטימי עם בני אדם? האם ללא לימוד מתמיד של הנפש את שפת הנשמה אכן מתאפשרת קיומה של יציבות רוחנית אמיתית?
בעניין זה כותב ג'ק קורנפילד בספרו "אחרי האקסטזה", סיפור משעשע:
מאמינה אחת סיפרה פעם על בעלה, מורה הינדואיזם ידוע: בעלי חזר מן הנסיעה האחרונה שלו להודו במצב מדהים. הוא היה מואר שישה חודשים – עד שבילה כמה שעות עם אמא שלו. (עמ' 249)
כמי שעוסקת בטיפול נפשי ובפסיכותרפיה אני יכולה לומר, ויסכימו איתי ודאי עמיתיי, כי לאחר שנים של ניסיון טיפולי כולנו, למעשה, הופכים בהדרגה למין "בודהות מוארים" מול מטופלנו: אנו לומדים להפריד את השלכותינו מעליהם, לשלוט במהלכי נפשנו במחיצתם ולחמול עליהם חמלה עמוקה. אולם חשוב להבין כי יחסים אלה מתאפשרים משום שאנו מפרידים את חיינו האישיים מהם ונמנעים מקיום אינטראקציות נפשיות הדדיות עימם.
אין עוררין על כך שמצב זה של נפרדות מסייע למטופלים לחוות קשר מרפא וחומל מאין כמוהו, אולם מוסכם וידוע בין המטפל למטופל, כי קשר זה מוגבל לשעות הטיפול ואינו מתיימר מלכתחילה לייצג מערכת יחסים רגילה בין שני בני אדם על כל רבדיה, כפי שהיא מופיעה בחיי היומיום שלנו.
חשוב לי לומר כי הבודהיזם, על כל גווניו, הינו אחת התורות העילאיות והנפלאות ביותר לצורך התפתחות רוחנית אמיתית. אולם לדעתי השגת הארה שלמה, סופית ובלתי הפיכה מנוגדת לטבע המציאות, משום שהאמת הגבוהה של קיומנו היא שכולנו בנויים בו זמנית גם מן האישי וגם מן הנצחי: גם מן הרמה הפנימית המשתנה בתוכנו ללא הפסק וגם מן המקום היציב, האחיד והקבוע. ולא רק שאיננו יכולים, אלא שמתוקף היותנו בני אדם אנושיים, ראוי לנו שנחמול על עצמנו ונוותר על השאיפה הבלתי אפשרית להגיע למצב של הארה שלמה.
במסכת ראש השנה (תלמוד בבלי, פרק א' דף כ"א, ב') נכתב כי חמישים שערי בינה נבראו בעולם, ומשה רבנו – שלא קם נביא כמותו בישראל, ואשר קיבל את התורה מאלוהים בהר סיני – זכה להשיג רק ארבעים ותשעה מהם. אפילו משה רבנו לא זכה להגיע לשלמות. יש הטוענים כי את שער הבינה החמישים השיג רק לאחר מותו, ויש המוסיפים כי לא יכול היה להגיע לחמישים שערי הבינה, כיוון שבכל פעם שהגיע אל שער הבינה האחרון – נפרשו לפניו חמישים שערי בינה נוספים.
אז ללכת על זה?
כולנו יודעים כי חיי הנפש הבלתי יציבים והקשרים האינטימיים שלנו עם אנשים אחרים אינם פשוטים. הם מכילים בתוכם אור וחושך במקביל: הם כוללים קשיים רבים אך הם גם הנפלאים והמרפאים ביותר מכל חוויה אחרת שאנו חווים בחיינו. וזהו טבעה השלם של המציאות: שלמות הגוונים. רק דרך יצירת קשר אמיתי של אינטימיות וקירבה עם אנשים אחרים, עם עצמנו ועם העולם, המשמשים לנו כמראה ונותנים לנו הזדמנות להכיר באמצעותם את חלקי נפשנו הנמוכים – רק משם נפתחת, בעיני, דרכנו אל התפתחות רוחנית של אמת.
כל ניסיון לדכא את הקשרים הרגשיים האינטימיים והבינאישיים שלנו עם עצמנו ועם האחרים, כחלק בלתי נפרד מתהליכי התפתחות רוחנית, משול בעיני למחיקת נקודות הציון על גבי מפת דרכים המובילה אל אוצר הנשמה. כשאנו מתחברים ואיננו מוותרים על קשר אישי, הכורך בתוכו מעורבות רגשית, אנו בונים בתוכנו חוסן נפשי וקשר בלתי מתפשר, יציב וחד משמעי עם רמת הנשמה שלנו. כזה אשר אינו מתערער בקלות ומביא אל תוכנו חיבור נוסף אל הבנת המציאות, שעיקרו אמת ואהבה.
אז להיות בודהא? אפשר. הדבר אמנם דורש מחויבות עמוקה לדרך הרוחנית, תרגול ממושך של שנים רבות שעיקרו ריסון חלקי הנפש שלנו, והוא כרוך בפרישה מן הרמה האישית ומעבר אל יחסים בלתי אישיים – אבל אפשרי. האם זו ההארה השלמה והדרך המיטבית להתפתחות רוחנית? לא בטוח בכלל.
