כולם מסביבי הבטיחו שגם לי זה יקרה יום אחד. יום אחד יהיה לי בן זוג נפלא ואוהב. גם אני אתחתן ואקים משפחה. אבל שנים ארוכות זה לא קרה ואני לא ידעתי למה.

התסכול שלי רק הלך וגדל עם השנים. אולי במיוחד בגלל שאני מטפלת במקצועי ואת התיאוריות בעניין קשרים זוגיים ידעתי, ועשרות הרווקות התל אביביות שהיו מטופלות שלי כבר התחתנו מזמן. ורק אני לא.

גם כשהגעתי לגיל 40 זה עדיין לא קרה. עשרות פרצופים לא מוכרים חלפו על פניי בדייט כושל אחר דייט כושל, ושעות של שיטוטים באתרי היכרויות, קריצות, הודעות ומצמוצים – לא הולידו דבר. גם טיפולים רגשיים מוצלחים שעברתי בעצמי הסתיימו בכך שפתרתי חלק מן הקשיים שמנעו ממני מלהיכנס לקשר,  אבל עדיין לא פגשתי  בן זוג מתאים.

החברים הקרובים והמשפחה ניסו לעודד אותי שהנה, עוד קצת,  תישארי אופטימית. אבל אני לא הצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית הזו ולצאת מן הבדידות שלי, ולא ידעתי מה לא בסדר איתי. הרי רציתי וניסיתי כל כך. הייתי מאוד מאוכזבת: סנדלרית יחפה, בודדה בלי בן זוג.

הרבה פעמים הסתכלתי בקנאה על אנשים מהמגזר החרדי. אצל החרדים מציאת בן זוג היא משימה משפחתית, משימה חברתית. ההורים והמשפחה לא נחים ולא שוקטים עד שהם מוצאים שידוך מתאים לילדים שלהם. ולא שחשבתי לרגע שמדובר בחברה אוטופית, אבל התקנאתי בדאגה החברתית. במאמץ הקולקטיבי הזה. בזה שלא משאירים שם את הרווקים לנפשם, לבד במשך כל כך הרבה שנים, כמו בחברה החילונית.

חלף לו עוד זמן, ומדם ליבי חצבתי בקושי את ההבנות הנוספות להן הייתי זקוקה כדי לפצח את חידת הרווקות שלי. הבנתי איפה הייתי תקועה ומה אני צריכה לעשות כדי להיכנס לקשר. אז גם פגשתי דרך חבר משותף את בן הזוג שלי, שלימים הפך להיות בעלי.  החיבור היה איטי, ולא קל – אבל הוא נשא פירות והבשיל לכדי זוגיות טובה וחתונה.

אז מה בעצם קרה לי? ואולי חשוב יותר לשאול באופן כללי: מה גורם לאנשים אינטליגנטיים, חברותיים, שנראים בסדר גמור, אהובים בסביבתם, שיודעים הרבה על זוגיות בתיאוריה – לא להצליח ליצור קשר מחייב לטווח ארוך, ולא למצוא להם בן זוג לחיים?

אז קודם כל נבהיר שרווקות היא לא מחלה שיש להיפטר ממנה, ולא כולם רוצים להיות בזוגיות, וזה בסדר גמור. אבל מה קורה למי שרוצה ולא יכול?

לדעתי קיימים שני קשיים מרכזיים בכניסה לזוגיות:

הראשון קשור לזה שלכל אחד מאיתנו יש את "האזורים העיוורים" שלו, שבהם הוא לא מצליח לפרוץ דרך: יש כאלה שלא מצליחים להתפרנס כמו שצריך וסובלים ממצב כלכלי קשה, יש כאלה שלא מצליחים לממש כישרון ענק שחבוי בהם כמו בכתיבה, שירה או משחק, יש כאלה שלא מצליחים לרדת במשקל או להפסיק לעשן  למרות שהם יודעים שהם פוגעים בבריאותם –  ויש כאלה שלא מצליחים להיכנס לקשר זוגי מחייב או להתמיד בו.

אנשים שאין להם אזורים עיוורים בעניין של זוגיות לא מבינים מה הבעיה. הרבה פעמים שמעתי את המשפט: "נו, תמצאי לך איזה בחור נחמד, וזהו!" אבל זה לא כל כך פשוט. בתוך האזורים העיוורים הללו אין לנו תובנה לגבי המחסומים שלנו, ולבד קשה מאוד להתגבר עליהם.

שנית, מלבד "האזורים העיוורים" קיים קושי נוסף, משמעותי לא פחות, והוא הבעיה האובייקטיבית של מציאת בני זוג מתאימים. רווקים ורווקות רבים אינם מצליחים למצוא אנשים המתאימים להם מבחינת סגנון חיים, מטרות ורצונות משותפים, אשר רוצים להיות להם לשותפים לחיים.

אז מה אפשר לעשות?

לדעתי, מה שיוכל לסייע בעניין זה הוא שינוי מהותי בתפיסת החברה את האחריות שלה כלפי הרווקים והרווקות (וכמובן גם הגרושים/גרושות והאלמנים/אלמנות). שינוי כזה צריך לכלול התגייסות של כל המעגלים שסביב אותם אנשים בודדים – החל מחברים, משפחות, אנשי מקצוע ופוליטיקאים, והפיכתם למעגלי תמיכה הדוקים וקרובים, אשר כבר מעצם קיומם יפחיתו את תחושת הבדידות הקשה שיש לרווקים והרווקות בדרכם לזוגיות.

יש להפוך את בעיית הרווקות והקושי למצוא זוגיות – לבעיה חברתית, ולא להשאירה כבעיה פרטית.

ובפועל, אם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות על הרווקים והרווקות שהוא מכיר, ייתן להם תחושה שהם לא לבד בדרכם ויתחייב לעשות הכל כדי לסייע להם במציאת זוגיות, יהיה אמיץ דיו לספר להם על ה"איזורים העיוורים" שלהם, יפנה אותם לאנשי מקצוע מתאימים, ינסה לחבר ביניהם לבין פנויים ופנויות אחרים, יחשוב באופן יצירתי כיצד הוא יכול לתרום מעצמו ומכישוריו למען כל הרווקים והרווקות שבחברה שלנו, ויעלה את הנושא בכל דרך שהיא על סדר היום הציבורי – כולנו נצא נשכרים.

כי חברה שבה אנשים מממשים את עצמם – היא חברה טובה ומאושרת יותר.

__________________________

ואם אתם רווקים או רווקות, פנויים או פנויות, מרגישים בודדים ולא מצליחים להיכנס לקשר זוגי, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר ולהצטרף לאחת מתכניות ההכנה לזוגיות שלי.

להתראות,

שלי