"מה שלומך?" – אני שואלת את אורית (שם בדוי) בדאגה כשהיא נכנסת לקליניקה ונראית לי כבויה ועצובה.
"נו, עוד פסח אחד. ושוב אני לבד", אומרת אורית בכבדות. "ואני יודעת בדיוק מה יהיה. שוב אגיע אל הבית של ההורים שלי לסדר, וכולם יסתכלו עלי ברחמנות. כולם ישירו מה נשתנה, ומה נשתנה אצלי? שום דבר. אה כן, חוץ מזה שהשנה שתי חברות טובות שלי התחתנו. וכמובן שאני לא."
"למה 'כמובן'?" אני מנסה לברר.
"זאת אומרת שכבר לא נראה לי שזה יקרה. לא בגלגול הזה בכל אופן. אם זה לא קרה עד היום, אין באמת סיבה טובה שזה יקרה בעתיד."
"ואת יודעת משהו" – פתאום אני שומעת מאורית קול כועס ומתמרד שלא שמעתי בעבר – "נראה לי שאני מיציתי את עניין הדייטים! באמת שנמאס לי! אני לא מוכנה יותר להתחנחן לבחורים שבכלל לא מוצאים חן בעיני, לא מוכנה יותר לשוטט שעות באתרי ההיכרויות, לא רוצה לחכות שמישהו כבר יגאל אותי מהרווקות המאוחרת שלי. אני עם זה גמרתי!"
אורית מסיימת לדבר, מופתעת ואפילו קצת מבוהלת משטף ההצהרות שיצאו זה עתה מפיה. אבל היא ממשיכה, ועכשיו מתחיל שוב לחלחל מתוכה העצב: "אז אני לא אתחתן. אז לא יהיו לי ילדים. אבל לפחות אני לא אהיה כל הזמן במסע החיפוש המטורף הזה, כל הזמן עם הלשון בחוץ. אני כל כך עייפה, וזה לא מגיע לי!"
אורית שוקעת אל תוך עצמה ומשפילה את מבטה לכמה דקות.
כשהיא חוזרת לאט לאט להתבונן בי, אני מישירה אליה מבט ואומרת לה בחיוך – "ברכותיי!"
אורית מסתכלת עלי במבט שואל. "על מה בדיוק את מברכת אותי?"
"סוף סוף את בדרך לזוגיות!" אני עונה לה.
"אני לא מבינה. כרגע אמרתי לך שאני עם דייטים גמרתי. זהו, אני צריכה להשלים עם גורלי. אז איך בדיוק אני בדרך לזוגיות?"
"אני רוצה להסביר לך משהו", אני אומרת לה ברכות – "לאהבה יש את החוקים שלה. היא אף פעם לא מגיעה מתוך קבצנות רגשית, אלא רק מתוך מלוכה."
"מה זאת אומרת קבצנות רגשית?" אורית פותחת את עיניה בסקרנות.
"קבצנות רגשית היא מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא ראויים לאהבה, ומנסים לקבץ נדבות של תשומת לב וחיבה. מחכים שאולי יקרה לנו נס ומישהו ירצה להיות בחברתנו. אבל אהבה לא שוכנת אצל הקבצנים הרגשיים, להיפך. היא מדירה את רגליה מכל מה שקשור לנכונות שלנו לבטל את עצמנו ולהפחית בערך עצמנו."
עכשיו אורית מהנהנת מולי. ואני ממשיכה "אהבה באה רק למי שמרגיש מלך בתוכו, ובאופן מפתיע – מוכן בנסיבות מסוימות אפילו לוותר על אהבה מבחוץ, ובלבד שיישאר בזוגיות טובה עם עצמו."
"אז בעצם את אומרת לי", אורית מסתכלת עלי במבט מהורהר, "שזה שאני מוכנה כבר לצאת מהמקום שבו אני קבצנית רגשית, זה אומר שאני בדרך הנכונה לקשר?"
"כן, בדיוק".
"אבל אני עומדת לוותר על כל הדייטים שלי, אז איך זה בדיוק יקרה?"
"כשהתודעה שלנו משתנה, גם המציאות הזוגית שלנו משתנה. את תראי".
"הייתי רוצה להאמין לך. אבל עכשיו אני באמת מרגישה שאני פשוט רוצה לנוח. זה לא אכפת לי יותר."
אורית נפרדת ממני בחיבוק, וכעבור כמה ימים מתקשרת לומר שהחליטה לקחת הפסקה גם מן הטיפול. היא רוצה קצת לנוח, ולחדש כוחות. היא חוזרת לחוג הקרמיקה שהיא כל כך אוהבת, ומתכננת נסיעה לחו"ל.
שלושה חודשים אחר כך מצלצל הטלפון הנייד שלי ואותיות שמה של אורית זוהרות לפני על המסך הקטן.
"את כבר יודעת מה אני רוצה לספר לך, נכון?" היא צוחקת אליי מתוך הטלפון.
"אני מתארת לעצמי", אני עונה בשמחה.
אורית ממשיכה – "כמה שבועות אחרי השיחה שלנו יצאתי לשתות קפה עם חברה – ופגשתי מישהו שהיה איתי בתיכון. אני לא כל כך זכרתי אותו, אבל הוא זכר אותי מצוין. מפה לשם הסתבר שגם הוא עדיין רווק, והציע לי לצאת לשתות משהו. מאז אנחנו ביחד, והיום חתמנו על חוזה משותף לדירה מקסימה!"
"ואת יודעת משהו, מאותה השיחה שלנו, לא חזרתי להיות קבצנית רגשית. רק לך אני מוכנה לספר שעשיתי מעשה קצת שטותי: קניתי לי כתר קטן עם פנינים מפלסטיק – ובטקס צנוע, שבו רק אני נכחתי – המלכתי את עצמי למלכה. מאז אני מרגישה נפלא. ולמרות שאת הכתר כבר מסרתי לאחיינית שלי, אני לא שוכחת שיש לי כתר על הראש, ושאני ראויה לקבל ולתת לאחרים את היחס הכי טוב שאפשר. גם בעבודה קודמתי, והיחסים שלי עם ההורים – השתנו לטובה.
ולסיום אמרה בקול נחרץ: "אם אנחנו מתחתנים, את באה לחתונה שלי!" ולא הסכימה לסיים את השיחה עד שקיבלה ממני הבטחה.
בשנה שלאחר מכן, קצת אחרי חג הפסח, אורית התחתנה עם החבר שלה מהתיכון. הפעם, בשביל אורית הכל כבר השתנה: היא עשתה את יציאת מצריים שלה – והפכה מקבצנית למלכה, משפחה לבת חורין.
_____________________
ואם גם את או אתה מרגישים שאתם קבצניים רגשיים, בין אם אתם רווקים ורווקות או נמצאים כבר בתוך קשר זוגי, ולא מצליחים לעבור מ"קבצנות רגשית" ל"מלוכה", אתם מוזמנים לבוא אליי לייעוץ וטיפול, ויחד נקדם אתכם אל עבר עיגון הערך העצמי והביטחון העצמי שלכם – כך שתוכלו ליהנות מקשר זוגי טוב לאורך זמן.
להתראות בקליניקה או אונליין,
שלי.
