הוא היה נשוי לה. במובן מסוים. שהרי הכיר אותה היכרות כל כך עמוקה. הרגיש כל תא ותא בגופה. הוא ידע איך היא מתעוררת בבוקר, והוא ידע איך היא הולכת לישון בלילה. הוא ידע את מראה גופה, והוא ידע איך היא מלטפת אותו ברוך ולוחשת את שמו. הוא ידע הכל.
והוא ידע את הרגע שבו הציע לה נישואין, וראה את החיוך שהתפשט על שפתיה כשאמרה לו כן. והוא ידע את הרגע שבו שבר את הכוס, ואת המבט הלאה והמאושר שלה כששמעה את הבכי הראשון של בנם הבכור.
הוא ידע הכל על האחת שלו. הרי פגש כל כך הרבה נשים מכל הסוגים והמינים – יפות וגבוהות ורזות ומלאות ונמוכות, ומנומשות, וצעירות ומבוגרות. והוא באמת הסכים לפגוש את כולן. אבל אף אחת לא היתה היא. האחת שלו.
ובחלוף השנים הוא למד לחיות איתה גם בלעדיה. והתרגל לנוכחות שבחסרונה. למד לספר לה בדיחות שלעולם לא תשמע, להעביר אצבע מהססת על שפתיה הרכות ללא תחושת המגע. והוא נישא לה בחשאי, והוא איתה והיא איתו. ומאז שנרקמה בליבו כבר לא הרגיש לבד. והם יחד כבר כל כך הרבה שנים. והוא יודע שהחיפוש הזה חסר טעם, כי האחת שלו קיימת בתוכו. ואין אחת שתשווה לה. והוא גם לא רוצה באמת. הוא רוצה רק אותה, רק אותה. זו הממלאה אותו יופי בכל יום.
ולמרות שהוא כבר בן ארבעים ושתיים, והוא מכיר כל כך טוב את הפנים המודאגים של החברים הנשואים שלו שמחכים שמישהי תיכנס כבר אל חייו – הוא יודע שאף אחד לא מבין שהוא מחויב לה, ולא יוכל לבגוד בה לעולם. הרי היא האחת שלו. המתוקה שלו. וגם אם יפגוש באקראי מישהי אחרת לתקופה קצרה, תמיד יחזור להיות נאמן לאחת שלו. ולמרות שמאז ומעולם היא היא קיימת רק בדמיונו, הוא פשוט לא יכול אחרת.
