"אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה – כשאת הילדה הכי יפה בגן"
יהונתן גפן
יופי חיצוני. אותו הדבר שכולנו נמשכים אליו כמגנט. אנשים יפים. עיניים יפות וזוהרות. שיער גולש, גוף חטוב, חיוך מלא שיניים לבנות – קסם אישי.
מי מאיתנו לא חלף ברחוב סואן כאשר מבין כל העוברים והשבים צדו את עינינו גבר או אישה יפי מראה, בנויים לתלפיות, קלילים בהליכתם משל היתה הרוח נושאת אותם – אשר לא יכולנו להתיק את מבטנו מהם.
יופי אנושי מושך אותנו כמעט באופן אינסטינקטיבי. קל לנו יותר לוותר ו"לתת הנחות" למישהו יפה. קל לנו יותר לאהוב מישהו יפה כיוון שכך אנו בנויים – להימשך אל יופי. יופי מסמל בלא מודע שלנו בריאות. המשכיות (משיכה=המשכיות) סימטריה, וגנים טובים. הישרדות.
אולם מלבד ההנחה כי אנשים יפים הינם בריאים ובעלי גנים טובים, רובנו נמשכים ומתפתים גם להניח כי אדם בעל חזות מצודדת במיוחד חי חיים מאושרים ומספקים יותר. חיים קלים ונעימים.
האם הדבר אכן כך? האם אנשים יפים במיוחד חווים חוויית חיים שונה משאר האנשים? והאם חייהם הרגשיים והרוחניים שונים רק משום שמראם החיצוני מעורר התפעלות והשראה? כדי להבין סוגיה זו לעומקה – עלינו לסקור בקצרה כיצד מתפתחים חיינו הרגשיים והרוחניים למן החודשים הראשונים של חיינו.
ובכן, בחודשים הראשונים לחייו התינוק שרוי רוב הזמן במצב של התבוננות בעולם. הוא חש מאוחד עימו, ומפענח את סודותיו של העולם ואת סודותיו שלו עצמו במקביל. הוא עדיין אינו מודע לנפרדות הפיסית והרגשית שלו מן העולם, אלא לעיתים כאשר מתבוננת בו אמו.
התבוננות האם בתינוק מלמדת אותו על קיומו, על היותו נפרד מהעולם, ועל מהותו הרגשית. התינוק מפענח את הבעות פניה של האם כלפיו, את תנועות גופה ואת אופן הטיפול שלה בו, ומסיק מכך על עצמו – האם הוא יצור המעורר חוויה חיובית אצל האחר, האם הוא מעורר אהבה, חיבה, חמלה, ועוד. תהליך זה של התבוננות האם וטיפולה בתינוק מאפשר לו למעשה להיות לא רק מתבונן אלא גם להפוך לאובייקט להתבוננות.
הפיכתו של התינוק לאובייקט להתבוננות מסייע לו בהתפתחות תהליכי מודעות עצמית. האם מביאה את התינוק להבנת נפרדותו הפסיכולוגית והפיסית מן העולם. על היותו אדם שלם ונפרד.
ככל שהתינוק גדל, ומודעותו העצמית הולכת וגדלה, הוא זקוק פחות ופחות למראה של אמו כדי להכיר את עצמו. הוא לומד את עצמו תוך כדי יחסים עם חברים, עם הוריו, עם הסביבה הפיסית ועם האופן שבו הוא חווה את עצמו. בשלב מתקדם זה של התפתחות גם הסביבה מעניקה לו, באופן טבעי, התבוננות פחות אינטנסיבית מכפי כשנדרש לה בהיותו תינוק קטן וחסר מודעות עצמית. תהליך ההתבוננות הפנימית שהופקד בראשית חייו בידי האם – עובר עתה בהדרגה אל הילד.
הילד לומד להבין שאנשים מקיימים איתו קשר כסובייקט – ולא עוד כאובייקט להתבוננות, כפי שחש שהיה בראשית חייו. התנסות זו מעצבת את תחושת הפרטיות של הילד. הוא יודע כי ישנם זמנים בחייו שהוא יכול להיות משוחרר מהתבוננות של אחרים בו, והוא חופשי להתנהג באופן ספונטני ולפתח קשר אישי עם עצמו בלי שאיש מביט בו או מתעניין באופן מיוחד בהתנהגותו. כך נבנה המערך הנפשי החווייתי והסובייקטיבי של הילד. הוא אינו ניצב עוד בקדמת הבמה נתון למבטיהם של הוריו וסביבתו הקרובה, אלא הוא יכול לשכוח מדי פעם מנוכחותו הפיסית ולהתאחד שוב עם עולמו החיצוני והפנימי.
אלא שבדרך כלל לא כך המקרה עם ילדים יפים במיוחד. לרוב הילד היפה במיוחד הוא כל כך אטרקטיבי לסביבתו המעריכה יופי ונמשכת אליו (כולל בני משפחתו, הגננות, הילדים בגן וכו'), עד שההתבוננות בו – זו שהיתה נחוצה לתהליך הטבעי של מודעות עצמית והתפתחות רגשית- ממשיכה הלאה גם ללא צורך פסיכולוגי ממשי. הילד היפה ממשיך באופן לא טבעי ולא בריא לשמש כאובייקט התבוננות חיצוני אשר משקף לו את המודעות העצמית שלו. כתוצאה מכך מופרע תהליך התפתחות הקשר של הילד היפה במיוחד עם עצמו. למעשה, תהליך המראה אינו נפסק, ואינו עובר באופן בלעדי אל הילד. הילד ממשיך לגבש את הדימוי העצמי שלו ואת הערך העצמי שלו באמצעות תגובות האנשים אליו – כפי שהיה בראשית חייו.
הילד היפה במיוחד מנסה לחקור את העולם ממקום שבו אין הוא עצמו המרכז, אך האנשים סביבו מתערבים בתהליך זה באינטנסיביות רבה עת שהם מחזירים את המיקוד כל העת אל הילד: מתבוננים בו באופן חודרני וסקרן, נועצים בו עיניים ונותנים לו הרגשה של אובייקט הסתכלות קבוע. הילד היפה במיוחד מתרגל לכך שהוא לעולם אינו לבד, אין לו פרטיות. מצב זה אינו מאפשר לו פניות רגשית ללמוד להכיר את עצמו ולפתח יחסים אינטימיים עם עצמו היות שהוא נאלץ להיות כמעט כל הזמן נתון להתבוננות משום שהוא כל כך אטרקטיבי.
לבד מן החודרנות שבמבטי הסביבה, הילד היפה במיוחד זוכה – גם ללא שהוא מבין לעתים מדוע – להתנהגות יפה ומכבדת, להתפעלות, להטבות חברתיות, לרצון של חברים להתחבר עימו. ניתן אמנם להניח כי היחס המועדף שמקבל הילד היפה במיוחד גורמת לו לחוש תחושות חיוביות כלפי עצמו בשל מעמדו החברתי הגבוהה, ובשל העובדה שאינו צריך להתאמץ לקבל את מלוא תשומת הלב מסביבתו. אולם מלבד תחושות אלה הילד עצמו גם סובל – לעתים באופן מודע, ולעתים גם באופן לא מודע – היות והוא הופך לאובייקט תצוגה כמעט בכל זמן. הוא חש כי אנשים מצפים ממנו להיות יפה ומוצלח ולשמר את התדמית שהחברה יצרה עבורו. יתכן כי לעתים הוא מרגיש לכוד בתוך כסות הגוף שלו, וחש שאינו יכול להגן על עצמו ולהיעשות אנונימי – משום שפניו שלו הן הגורמות לו להיהפך לאובייקט בכל מקום.
הילד היפה במיוחד לומד עד מהרה כי לא משנה מה יעשה, העולם תמיד ירצה ממנו משהו. העולם חולב אותו. העולם לא מכיר את האישיות שלו, ולרוב גם לא מתעניין בה, אך מוקסם בכל זמן ממראה פניו.
חוויה מתמשכת זו של חוסר היכולת להתבונן התבוננות אובייקטיבית בעולם ללא התערבות עלולה לגרום לילד היפה במיוחד לדיכאון.
מדוע לדיכאון? משום שתהליכים מאזנים בהתפתחות פסיכולוגית תקינה מאפשרים את היכולת שלנו לווסת בין החוץ והפנים. יכולתנו להתמזג עם אירועים חיצוניים ללא הצורך להיות מודע ל"איך אני נראה כרגע בפני אנשים אחרים", ולהיות שקועים בריכוז רב בסיטואציה מסוימת שבה אין לנו צורך להיות מודעים לתדמיתנו החיצונית – היא זו המספקת לנו בריאות נפשית. אדם הנתון כל הזמן באור הזרקורים אשר אינו חופשי להתנהג באופן טבעי ומוכרח בכל זמן להיות ער ומודע להתנהגותו ולתנועותיו – כמוהו כאסיר. תחושת דיכוי זו יוצרת בו פעמים רבות דיכאון.
כאשר האדם היפה במיוחד נוכח בציבור לרוב הוא אינו יכול להשתתף בחוויה כאחרים המתבוננים על מציאות ונראים כחלק מהמון. אנונימיים. אצל האדם היפה במיוחד תמיד כמעט יימצא מישהו שיהפוך אותו עצמו לאובייקט התבוננות ובכך לא יתיר לו להיות מתבונן. ומכאן, בצד התחושה של האדם היפה במיוחד כי הוא ראוי להערכה, מתפתחת אצלו לעתים גם מידה של חוסר בטחון. הוא אינו יודע מי עומד להתבונן ולנעוץ בו עיניים עוד דקות מעטות. מי ישחר לטרף.
האדם היפה במיוחד מפתח רגש אמביולנטי וקשה עם העולם: מצד אחד הוא תלוי בו – כי הוא המראה שלו – משום שלא נגמל מתהליך המראה, ומצד שני הוא אינו יכול לשאת את החודרנות האינסופית הזו בה הוא נתקל.
האדם היפה במיוחד מחשב ברמה הפסיכולוגית הלא מודעת את דרכיו. הוא נואש מלהיות חשוף כל כך. הוא נואש מלהיות אובייקט, ומחוסר היכולת להיות אנונימי ולהתקיים במצב של חוויה של היעלמות פיסית. הוא חש כי לא יוכל להמשיך ולשרוד כאובייקט קבוע להתבוננות.
הפתרון לקושי זה מגיע לרוב מן הרמות הלא מודעות של האדם היפה במיוחד. הוא נחוש להסתיר את חוסר הבטחון וחוסר הנוחות שהוא חש בנוכחות אנשים, ולרוב מפתח שני מנגנוני התמודדות עיקריים:
מנגנון הגנה ראשון: התעלמות ואדישות לסביבה – התפתחות יוהרה
הלא מודע מחליט כי במקום להיות אובייקט התבוננות פאסיבי ופגיע, התלוי במידת ההתבוננות בו – הוא ישווה לעצמו דמות אדישה לנעשה סביבו ויתעלם מן המתבוננים. הוא מדמה לעצמו שאינו רואה את המתבוננים, ולעתים אף מנסה למחוק אותם מתודעתו – למרות שאינו יכול לעשות כך באמת. זוהי רק העמדת פנים. אולם עמדה זו של אדישות מקלה עליו את חוסר הבטחון וההתמודדות עם המון מתבונן.
חוסר הבטחון של האדם היפה במיוחד מתפרש בסביבתו כיוהרה וחוסר עניין בה. אלא שכך, בלי מישים, הוא מחזק עוד יותר את האטרקציה אליו ואת ההתבוננות בו – כי כעת הוא גם יפה וגם אינו מושג. לכן מנגנון הגנה זה משרת אותו באופן חלקי בלבד ואינו נותן פתרון מלא ואמיתי למצוקה הפנימית שלו.
המנגנון השני: הזדהות השלכתית
האדם היפה במיוחד מפתח באופן לא מודע מנגנון המאפשר לו להשליך את חוסר הבטחון שלו על האדם השני הבוחן אותו – כך שהאדם השני ירגיש חסר בטחון במחיצתו – ואילו הוא יתפס כחזק.
הזדהות השלכתית היא מנגנון פסיכולוגי ידוע להתמודדות עם מצבים רגשיים קשים, עליו כתבה רבות בעיקר הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. ישנם פירושים שונים של מנגנון מורכב זה, אך עיקרו בכך שהוא מופעל שכאשר אין אנו מסוגלים להתמודד עם רגשות קשים לנו – אנו יוצרים באופן לא מודע מצב אצל האדם האחר ש"יקלוט" את הקשיים שלנו ויבטא אותם כשלו . כך שהאדם היפה יוצר מצב שבו הוא אינו מסוגל להכיל את חוסר הבטחון שלו והוא גורם באמצעות הדגשת יתרונותיו הפיסיים את נחיתות האחר – ובכך מכיל עליו נחיתות וחוסר בטחון שהם במקורם שלו עצמו. בסיטואציה מסוג זה, האדם היפה במיוחד נשאר לכאורה גם מלא בטחון, גם יפה ובלתי מושג. האדם השני מרגיש נחות, מרגיש שאינו בעל יתרונות פיסיים כאדם היפה, וחלים עליו עוד חלקים אותם השליך האדם היפה עליו.
אך גם מנגנון זה של הזדהות השלכתית אינו מספק פתרון מלא ואמיתי לבעיותיו של האדם היפה משום שכעת הוא שבוי כולו במעגל הדינאמי של הפרעת האישיות הנרציסטית (הנרקיסיסטית): מחד הוא מזדהה עם האמת הקשה של היותו חסר בטחון, תלוש, ולא מחובר לפנימיות שלו באמת בשל תהליכי הילדות שעבר, ומרגיש נחות וחסר תועלת. מרגיש שאיש אינו אוהב אותו באמת כי איש אינו מכיר אותו, אלא רק נוח להתרשם ממראהו. הוא חש כי הוא מרמה את העולם. אינו רואה בעצמו את היופי שכולם מזהים בו, וגם חושש מן היום שבו היופי שלו יעלם והתרמית שלו תתגלה.
תחושות אלו מתעצמות בעיקר אצל נשים יפות במיוחד – אשר סובלות פעמים רבות מן הסטיגמה של "יפות וטפשות", ולעתים אף מזדהות איתה. ומן הראוי להבין כי אכן נשים אלו אינן יכולות להתחבר לפוטנציאל האמיתי של האישיות שלהן משום שלא התאפשר להן לפתח את עולמן האישי והפרטי כאנשים אחרים – ומשום כך נתפסות פעמים רבות בסביבתן כיפות וטפשות. אולם ודאי שעניין זה אינו נובע חלילה מהיותן פחות אינטליגנטיות, אלא מתוך העובדה שהן לא הצליחו להתחבר בעצמן לעולם העמוק והמורכב של אישיותן בשל העובדה שתהליך גיבוש ערכן ודימוין העצמי נותר בידי אחרים ולא עבר אליהן במלואו. (לגבי גברים החברה סטיגמטית פחות – אולם גם גברים יפים במיוחד סובלים לעתים ממצוקה זו של סטיגמות חברתיות).
מאידך – לעיתים האדם היפה במיוחד מוצא את עצמו מזדהה עם המתבוננים בו: רואה את יופיו המהמם, את תכונותיו הנפלאות – היוהרה והבטחון (על אף שהם למעשה תוצרים של הגנות פנימיות), הוא מרשה לעצמו להתנהג בחוצפה אל אנשים, יש לו מעמד והוא אינו דואג לכך שיידחה על ידי הסביבה, הוא באמת מרגיש כי הוא שונה ונעלה מכולם. כולם מאשרים זאת בפניו. כולם רוצים אותו בכל מחיר והוא יכול להיהפך לחסר רגישות כלפי אחרים, יכול להיות מתעלל – וכולם יסלחו לו. הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. אולי הוא באמת כל כך אלוהי. באמת.
מעגל זה של התחלפות גרנדיוזיות באפסות – וחוזר חלילה – קורה תדיר בעולמו של האדם היפה. האדם היפה במיוחד חי את חייו בחוסר איזון נפשי – נע ללא הרף בין הערצה עצמית לבוז ולעג עצמיים.
עלינו להבין כי לא רק יחסיו של האדם היפה במיוחד עם עצמו נפגע – אלא כל יחסיו הבין אישיים מעוצבים על פי מודל זה של הערצה ונשיאת עיניים. אדם זה אינו יכול לפתח אינטימיות עם האחר – משום שלא פיתח יחסים אינטימיים עם עצמו. ולכן הוא מרגיש בודד ומנוכר גם ביחסיו הזוגיים והחברתיים. אדם זה יטה לחפש ללא הרף את אותה בן/בת זוג אשר לא יעריצו אותו ויהיו מוכנים לקבל אותו ללא תדמיתו הנוצצת – אולם כאשר בני הזוג לא יגיבו אל יופיו החיצוני, התחושה תהיה של דחייה וחרדת נטישה.
בסופו של יום ניתן לאמר כי האדם היפה במיוחד לא יוכל לזכות לאושר אמיתי ותחושת נינוחות ורגיעה אמיתית עד שלא יסכים לעשות תיקון פסיכולוגי משמעותי באופן שבו עוצבה תפיסת העולם שלו.
כאשר היה ילד לא יכול היה האדם היפה במיוחד להתקומם נגד הפיכתו לאובייקט. לא היתה לו בחירה בעניין זה. אך בבגרותו האדם היפה במיוחד יכול לעשות את התיקון בחייו. זאת משום שיופי כובש אינו תכונה העומדת בפני עצמה – אלא יש לו אנרגיה המתלווה אליו – הרצון וההרגל שיסתכלו בי. הילד היפה במיוחד מותנה לבקש כי יסתכלו עליו כמה הוא יפה. כך הוא מורגל. על לא עוול בכפו. הוא אינו יודע כי שם טמונים זרעי הפורענות.
כך נוצרת סביבו הדינאמיקה של ההתבוננות כי גם בילד יש משהו שדורש מן הסביבה הסתכלות יתרה בו. למעשה יופי כשלעצמו אינו גורם להשתוממות אלא האנרגיה שהאדם היפה מביא איתו. אם הוא מביא את עצמו כאובייקט – וכך הרגילו אותו בסביבתו הקרובה – כך הוא יחיה את חייו.
אדם יפה אשר יהיה מוכן לנתק את חבל הטבור הקושר אותו בתלות פסיכולוגית קשה אל הסביבה, אשר יהיה מוכן לבדוק את עצמו ללא קשר לנכסיו החיצוניים, ולוותר על מעמדו כמושא הערצה והתפעלות וירשה לעצמו לחוות את עולמו הפנימי באופן ישיר ולא באמצעות תגובותיהם של אנשים אליו, יוכל לצאת מן המעגל הקשה של היופי הנרציסטי . תהליך זה של הגברת המודעות העצמית יאפשר לאדם היפה במיוחד להתקרב אל עצמו ולהיות מסוגל לכונן יחסים אינטימיים עם עצמו ועם האחרים.
________________
אם קראתם את הכתוב, ואתם מזדהים עם החוויה של ערך עצמי נמוך ותחושות גדלות המתחלפות אלה באלה, או אם אתם חשים שאתם לא מצליחים לכונן מערכת יחסים טובה עם עצמכם ואחרים – מוזמנים לבוא אליי לייעוץ וטיפול.
להתראות,
שלי
